חלקכם יודעים שהיו לי סבא וסבתא הונגריים. כלומר סבא אימרה היה הונגרי וסבתא סילבי מטרנסילבניה, אבל למרות שהיא נולדה כבר כשהרומנים שלטו במקום, היא תמיד הגדירה את עצמה כהונגריה ואבוי למי שסתר את דבריה.
אצל סבא וסבתא בבית תמיד הייתה פעילות אמנותית.
סבא סחר ביצירות אומנות של אמנים מקומיים כמו ורוניקה נמש, ינו הורסקי והדי קון, וחלק מהציורים מקשטים עד היום את קירות ביתנו. כשגדלנו, סבא הקפיד שבכל שבת כשאנחנו ובני הדודים שלנו באים אנחנו תמיד נהיה עסוקים בצורה כזו או אחרת באמנות, וזה היה הכיף שלנו- לשבת בחדר עבודה עם צבעים לצייר ולפטפט.
בדירה ליד סבא וסבתא גרה הדודה פירי, פירי גם הייתה שם תמיד (עד שנפטרה בגיל 99 המופלג), יושבת במרפסת הסגורה וסורגת לאור השמש החמימה. פירי לא ידעה מילה בעברית ואני לא ידעתי לדבר הונגרית למעט מילים בודדות- אבל אני זוכרת כילדה כמה אהבתי לשבת ולצפות בה סורגת מפיות קרושה מסורתיות.
(ממממ... רעיון לפוסט נוסף- איך דודה פירי השפיעה על חיי)
וסבתא הייתה רוקמת. שעות הייתה יושבת ורוקמת מפות בדוגמה הונגרית (עד שהפרקינסון הכריע את ידיה). וגם איתה אהבתי לשבת יחד ולצפות בה עובדת. סבתא ראתה את זה והחליטה להתחיל ללמד אותי- היא קנתה לי בד לבן עם דוגמה בצבע תכלת ולימדה אותי איך להתחיל למלא בין הקווים בחוטי רקמה צבעוניים.
לסבתא היו חוקים: צד שמאל (זה שלמטה) יראה יפה כמו צד ימין (זה שכלפי מעלה וכולם רואים), הרווחים יהיו צפופים ואחידים, ולבחור תמיד מראש את הצבעים שאיתם רוצים לעבוד.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
בהתחלה עבדתי לפי סקאלת הצבעים המקורית של הריקמה ההונגרית. (כן היו גם חוקי צבעוניות). אבל אחר-כך מרדתי והמצאתי לעצמי סקאלת צבעים חדשה.
ראיתי כי טוב, והמשכתי להתנסות בצבעוניות לבדוק גבולות.
את הריקמות הייתי מכינה לרוב מול הטלויזיה, ובעיקר אהבתי את שעות הערב של יום קריר כי הבד היה מכסה אותי (כאילו מי ישמע כמה בד כותנה דק יכול לחמם...).
לפעמים לקח לי חודשים ואפילו שנים לסיים מפה אחת כי הייתי עושה את זה בזמני הפרטי, כשלא עשיתי שיעורים ולא ביקרו אותי חברות ולא הייתי עסוקה במליון ואחד דברים אחרים.
אבל הכי הכי אהבתי- ללכת לחנות הקטנה ברחוב טרומפלדור ולבחור חוטים צבעוניים- אובססיה שיש לי עד היום, ולכן התחלתי בתחביב החדש של סריגת הבובות, שעליהן אספר לכם בפוסט נפרד.
לפני 7 שנים טסתי לבודפשט עם ההורים שלי ובאחד הסיבובים בעיר נתקלנו בחנות קטנה ליצירה. אמא שלי שדוברת את השפה שאלה את המוכרות (שתי נשים מבוגרות שעוד לא הבינו מה נפל עליהן היום) אם יש להן בדים עם דוגמאות לריקמה. הן ענו שכן והוציאו ערימה קטנה של בדים. במונחים הישראלים של אותה התקופה הם היו זולים מאוד, אז קנינו חצי מהערימה ועוד כמות נכבדת של חוטים. אפשר לומר שעשינו להן את החודש- לא רק את היום.
האמתי שעד היום עוד לא סיימתי את הערימה ההיא, והיא יושבת ומחכה ליום שאני אתפנה לשבת ולהתחיל לרקום שוב.
מקווה שבאמת הצלחתי להפתיע ולגלות בפניכם צד חדש שלי. אני אזרום עם הרעיון שעלה לי תוך כדי כתובת הפוסט, ובפוסט הבא אני אגלה לכם איך דודה פירי השפיעה על האמנות שלי.
ועד שבוע הבא. שיהיה לכם המשך שבוע מקסים
ליאת.
אצל סבא וסבתא בבית תמיד הייתה פעילות אמנותית.
סבא סחר ביצירות אומנות של אמנים מקומיים כמו ורוניקה נמש, ינו הורסקי והדי קון, וחלק מהציורים מקשטים עד היום את קירות ביתנו. כשגדלנו, סבא הקפיד שבכל שבת כשאנחנו ובני הדודים שלנו באים אנחנו תמיד נהיה עסוקים בצורה כזו או אחרת באמנות, וזה היה הכיף שלנו- לשבת בחדר עבודה עם צבעים לצייר ולפטפט.
בדירה ליד סבא וסבתא גרה הדודה פירי, פירי גם הייתה שם תמיד (עד שנפטרה בגיל 99 המופלג), יושבת במרפסת הסגורה וסורגת לאור השמש החמימה. פירי לא ידעה מילה בעברית ואני לא ידעתי לדבר הונגרית למעט מילים בודדות- אבל אני זוכרת כילדה כמה אהבתי לשבת ולצפות בה סורגת מפיות קרושה מסורתיות.
(ממממ... רעיון לפוסט נוסף- איך דודה פירי השפיעה על חיי)
וסבתא הייתה רוקמת. שעות הייתה יושבת ורוקמת מפות בדוגמה הונגרית (עד שהפרקינסון הכריע את ידיה). וגם איתה אהבתי לשבת יחד ולצפות בה עובדת. סבתא ראתה את זה והחליטה להתחיל ללמד אותי- היא קנתה לי בד לבן עם דוגמה בצבע תכלת ולימדה אותי איך להתחיל למלא בין הקווים בחוטי רקמה צבעוניים.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
לסבתא היו חוקים: צד שמאל (זה שלמטה) יראה יפה כמו צד ימין (זה שכלפי מעלה וכולם רואים), הרווחים יהיו צפופים ואחידים, ולבחור תמיד מראש את הצבעים שאיתם רוצים לעבוד.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)בהתחלה עבדתי לפי סקאלת הצבעים המקורית של הריקמה ההונגרית. (כן היו גם חוקי צבעוניות). אבל אחר-כך מרדתי והמצאתי לעצמי סקאלת צבעים חדשה.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
ראיתי כי טוב, והמשכתי להתנסות בצבעוניות לבדוק גבולות.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
את הריקמות הייתי מכינה לרוב מול הטלויזיה, ובעיקר אהבתי את שעות הערב של יום קריר כי הבד היה מכסה אותי (כאילו מי ישמע כמה בד כותנה דק יכול לחמם...).
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
לפעמים לקח לי חודשים ואפילו שנים לסיים מפה אחת כי הייתי עושה את זה בזמני הפרטי, כשלא עשיתי שיעורים ולא ביקרו אותי חברות ולא הייתי עסוקה במליון ואחד דברים אחרים.
(צילום וריקמה: ליאת ברקן)
אבל הכי הכי אהבתי- ללכת לחנות הקטנה ברחוב טרומפלדור ולבחור חוטים צבעוניים- אובססיה שיש לי עד היום, ולכן התחלתי בתחביב החדש של סריגת הבובות, שעליהן אספר לכם בפוסט נפרד.
(אוסף חוטי הריקמה שלי, בשימוש מתמיד. צילום: ליאת ברקן)
לפני 7 שנים טסתי לבודפשט עם ההורים שלי ובאחד הסיבובים בעיר נתקלנו בחנות קטנה ליצירה. אמא שלי שדוברת את השפה שאלה את המוכרות (שתי נשים מבוגרות שעוד לא הבינו מה נפל עליהן היום) אם יש להן בדים עם דוגמאות לריקמה. הן ענו שכן והוציאו ערימה קטנה של בדים. במונחים הישראלים של אותה התקופה הם היו זולים מאוד, אז קנינו חצי מהערימה ועוד כמות נכבדת של חוטים. אפשר לומר שעשינו להן את החודש- לא רק את היום.
האמתי שעד היום עוד לא סיימתי את הערימה ההיא, והיא יושבת ומחכה ליום שאני אתפנה לשבת ולהתחיל לרקום שוב.
מקווה שבאמת הצלחתי להפתיע ולגלות בפניכם צד חדש שלי. אני אזרום עם הרעיון שעלה לי תוך כדי כתובת הפוסט, ובפוסט הבא אני אגלה לכם איך דודה פירי השפיעה על האמנות שלי.
ועד שבוע הבא. שיהיה לכם המשך שבוע מקסים
ליאת.
הריקמות שעשית מהממות!!
השבמחקאפילו במפה שרקמת הצלחת להראות את השפה שלך.
בכל פוסט את מגלה פן נוסף ומרתק מאוצרות הווייתך. אני לא יכולה כבר לחכות לגילוי הבא!
השבמחק