פרובנס (או: לה לה)

למי שפיספס, והאמת היא שהיה קל לפספס כי לא הרבתי להעלות תמונות מהטיול הפעם (בעיקר באשמת פרוייקט 100 ימים שמחים שהעסיק אותי באותם הימים). באמצע יולי טסתי עם המשפחה שלי לפרובנס.

תמונה מחלון המטוס, ת"א-מרסיי, יולי 2014 (צילום: ליאת ברקן)

פרובנס, למי שלא מתמצא במפת העולם, נמצאת בדרום צרפת על גדות הים התיכון ומעט צפונה יותר. בתוך מחוז פרובנס אפשר למצוא את הריביירה הצרפתית (קאן, ניס וסן טרופז), מרסיי, אביניון, ועוד המון מקומות יפים ומוכרים קצת פחות, אך מלאים בשדות לבנדר, וגפנים.

הצרפתים של פרובנס מאוד אוהבים לנוח! כל כך אוהבים לנוח ששעות הפעילות שלהם מוגבלות במיוחד. מצאנו את עצמנו בכל יום רודפים אחרי שעון האוכל. צהרים -12:00-13:45. ערב 19:00-22:45. ולא דקה מאוחר יותר או מוקדם יותר. כלומר אם לא נכנסת בזמן תסולק ותאלץ להסתפק בסופר- אם קיים אחד כזה בסביבה או להמתין לשעת האוכל הבאה...

את הטיול שלנו התחלנו במרסיי- שם נחתנו אך לא נשארנו בה יותר מהזמן ההכרחי ביותר לצורך התארגנות, וחיש קל נסענו (כשעתיים) לביתנו לשבוע הקרוב- מאס דה שוגול (Mas de Shogol) אחוזה יפהפיה עם בריכה ומגרשי טניס, בבעלותם של זוג ישראלים מקסימים ונעימים. האחוזה מחולקת לדירות קטנות חלקן לזוגות וחלקן למשפחות. אנחנו כמובן קיבלנו דירה משפחתית, עם מטבח מסודר וכל מה שצריך.

פנים וחוץ במאס דה שוגול (צילומים: ליאת ברקן)

הגענו מאוחר בלילה וכך גילינו את חוקי שעות האוכל המקומיים- כלומר נידונו ללכת לישון בלי ארוחת ערב, נאלצנו להסתפק בעוגיות וקצת פיצוחים שהבאנו איתנו מבעוד מועד.

למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר עשירה, והכרות עם אורחים ישראלים נוספים יצאנו ליום הטיול הראשון שלנו. עצירה ראשונה הייתה בסופר המקומי- שם התארגנו על שתיה ואוכל לשעת חירום- כדי שלא נתקע שוב כמו בלילה הקודם (חוויה טראומטית במחוזותינו הפולניים). ומשם המשכנו לעיירה נחמדה בשם אפט (Apt). האפט גילינו שוק מקסים ומבחר מדהים של פירות, ירקות, סבונים, ריבות, אוכל מוכן, דוכני אומנים מרהיבים- בקיצור, הרגשתי בבית (הלוואי!). כמובן שדאגנו לעמוד בלו"ז הצפוף מאוד ונכנסנו למסעדה הראשונה שמצאנו בזמן כדי שנוכל לאכול. ולא התאכזבנו- בכל זאת, צרפת...

רק דברים טובים. השוק באפט (צילומים:ליאת ברקן)

לאחר ארוחת צהרים דשנה שמנו פעמינו אל רוסליון (Roussellon). בעודנו עולים בהר עם הרכב, נתקלנו במבנה צבעוני, והחלטנו לעצור לראות מה יש בתוכו. וכך בספונטניות מוחלטת גילינו את המוזאון לפיגמנטים. אחת החוויות היות מסעירות שהיו לי בטיול הזה. במוזיאון הקטנטן הזה מייצרים ומוכרים פגמנטי צבע שונים, וחומרי קישור. ממש כמו בימי הביניים, אז האסיסטנטים היו מגרדים אבנים, יוצרים פיגמנט, מערבבים עם ביצה או שמן ומכינים את הצבע למאסטרים הגדולים של הציור. מיותר לציין כמה בעננים הרגשתי כמאיירת... לצערי לא רכשתי לי פיגמנטים, כי אני יודעת שאני לא באמת אשב לערבב ולהרכיב צבעים בכוחות עצמי. אבל כן רכשתי לי זכרונות ומזכרות מהמקום.

במוזיאון הפגמנטים (צילומים: ליאת ברקן)

בקצה ההר למעלה בעיר הקטנה רוסליון נמצאת אחת התצפיות הכי יפות שראיתי בחיי. ומאחר ומילים לא יכולות לתאר- תסתכלו לבד בתמונה...

הנוף מהתצפית ברוסליון. (צילומים: ליאת ברקן)

לאחר רוסליון המשכנו אל פונטן דה ווקלוז (Fontaine de Vaucluse). נהר שקוף מרוב נקיונו, שבו ביקרנו במפעל עתיק לייצור ניירות בעבודת יד באמצעות כוח המים- בילוי מושלם לסיים יום שהתחיל במפעל לפיגמנטים ונגמר במפעל לייצור ניירות.

במפעל לייצור נייר בכוח המים (צילומים: ליאת ברקן)

למחרת היה יום באוירת הלבנדר, התחלנו אותו בחיפוש מפעל ל'אוקסיטן, שנמצא סגור- ישראלים שכמותנו שכחנו שיום ראשון באירופה- לא עובדים... אבל המשכנו אל שדות הלבנדר המדהימים שמכסים כל חלקה טובה באיזור הזה. המרבדים הסגולים שאינם נגמרים...

מרבדי לבנדר שאינם נגמרים. (צילום: ליאת ברקן)

משם המשכנו אל ריאז (Riez) עיירה סתמית שהדבר המעניין היחיד בה היה שהיא נפלה על שעת האוכל ולכן כבר ישבנו לאכול בה צהרים.

המטרה הבאה שלנו היתה אגם ורדון (Les Gorges du Verdon). שכדי להגיע אליו חצינו נופים מדהימים תוך כדי נסיעה אין סופית באוטו, תוך כדי איבוד הדרך שהאריך לנו את המסלול בכשעתיים, אבל זיכה אותנו בתמונות מהיפות שיש לנו בטיול הזה. אבל כמובן שזה גזל את כל שארית היום ומשם חזרנו לבית שלנו, ולפינוק של ארוחת מבית היוצר של אחי המוכשר.

אגם ורדון והקניון שסובב אותו (צילומים: ליאת ברקן)

את היום הבא התחלנו באקוודוקט העתיק ביותר בצרפת- פונט דה גארד (Pont du gard). האקוודוקט- הגדול שראיתי בחיי (טוב נו, איך אני יכולה להשוות אותו לאקוודוקט של קיסריה או של לוחמי הגטאות?) בהחלט היה מרשים בגודלו יופיו ורמת שימורו.

אקואדוקט פונט דה גארד (צילום: ליאת ברקן)

לאחר מנת היסטוריה נכבדה בחרנו בהמשך יום קליל יותר- שופינג, באאוט-לט של אביניון עד הפסקת הצהרים שלנו.
כדי שלא נרגיש ש"בזבזנו" את היום על קניות המשכנו לעיר העתיקה היפיפיה והשמחה- אביניון (Avignon), שבדיוק היתה באמצע פסטיבל תאטרון, הרחובות היו מלאי מופעי רחוב- מופעי ריקודים, שחקנים מחופשים לפסלים, הצגות רחוב, להקות מקומיות, ודמויות מחופשות שפרסמו את ההופעות המאוחרות יותר. 

אביניון (צילומים: ליאת ברקן)

את היום הבא פתחנו ביקב (Cave de Bounnieux) שמצאנו בצד הדרך ונראה לנו מספיק מרשים כדי לעצור בו, ובהחלט לא טעינו, היין שזכינו לטעום בו היה אחד הטובים ויצא לי לטעום. כמובן שלקחנו איתנו בקבוקים לארוחות ערב הבאות והביתה.

משם המשכנו לעיירה מהממת בשם בון דה פרובנס (Les Baux de Provence) העיירה הזו היתה אתגר עבורי ועבור הפרקים שלי- עליה אין סופית שנגמרת במצפה מהמם וכנסיה שלצערנו היתה סגורה אבל שימשה כמוקד גבוה אף יותר לתצפית על הנוף המדהים של הסביבה. אופן מפתיע הירידה היתה קשה לי עוד יותר- הניסיון לא להחליק מהלבנים העתיקות והחלקלקות מאוד מאלפי מ"מ של גשם שירד עליהן במהלך השנים, שפשוט הורדתי נעלים וירדתי יחפה את כל הדרך על האבנים החלקות והנעימות, ובסופן כשבאתי לנקות את הרגלים שלי גיליתי שהן נקיות בצורה מדהימה ביותר- דבר שהוביל להתפעלות מהנקיון והתחזוקה של העיירה.

בון דה פרובנס. (צילומים: ליאת ברקן)

מהמקום היפה הזה המשכנו לאקס אן פרובנס (Aix en Provence) עירו של הצייר סזאן (Cezan) שם גם נימצא ביתו הצנוע, שכמובן לא יכולתי לוותר על ביקור בו, לראות את המקום שממנו הוא יצר ועשה את מיטב עבודותיו, לראות את היערות הסובבים אותו שבו הוא לימד את עצמו לראות את נגזרות האור ואיך שהם נופלים על הקרקע, ובו הוא הקים יחד עם חבריו את התנועה האימפרסיוניסטית- אחת התנועות האומנותיות הכי השפיעו עלי והכי אהובות עלי. לאחר סיור בביתו של סזאן ירדנו אל העיר עצמה וסיירנו בין סימטאותיה היפות וחנויותיה הצבעוניות, מלאות בדברים יפים ביותר, שוק אוכל מרשים ומגרה ושוק נוסף לכל שאר הדברים היומיומיים- מפות, עזרים למטבח, כלים לאמבטיה וכו'. 

אקס אן פרובנס (צילומים: ליאת ברקן)

משם המשכנו לעיירונת טר א פרובנס (Terre a Provance) עיר אבירים שבראשה מבצר- מלאה בחנויות שמוכרות תחפושות ילדים של אבירים ונסיכות, חרבות משחק מעץ ומגנים, הכל עבודת יד והכל באיכות גבוהה והרבה ממתקים צבעוניים. 

העצירה הבאה היתה במופע האורקולי למרגלות העיירה לכבוד האמן גוסטב קלימט (Gustav Klimt) לשם נכנסנו רק הבנות לצפות (הבנים בחרו בשנת צהרים מנצחת) בתצוגה מרשימה על קירות מערה קרירה ונעימה במיטב יצירותיו. וזה היה בהחלט מופע מרהיב ביותר.

מופע אורקולי במערה (צילומים: ליאת ברקן)

למחרת קמנו מוקדם מאוד כדי לנסוע לריביירה הצרפתית. העיר הראשונה בריביירה היתה סן-טרופז (Saint Tropezׂ) תחושת העושר היתה נוכחת בכל מקום, המבנים, הרכבים, ואפילו האוכל (כן, שוב האוכל...). החופים היפים, הבחורות בבגדי הים המזעריים, היאכטות העוגנות לא רחוק מהחוף. הכל פשוט זהר ונצץ.

סן טרופז (צילומים: ליאת ברקן)

אבל, אם לומר את האמת הבנו את הפואנטה של המקום נורא מהר, ולכן החלטנו לוותר על קאן שאמורה היתה להיות על אותו העיקרון ונסענו ישר לניס (Nice). ניס- פשוט מהממת! החוף המקסים, המבנים הארכיטקטוניים המרשימים והצבעוניים. גם פה מכוניות היוקרה שלטו על הכביש והואן הגדול שלנו החוויר לעומתן. שוק האמנים החביב, החנויות היפיפיות. ונגן הרחוב בפסאג' שניגן את המנגינת הפתיחה של "משחקי הכס"... ומאחר וציפתה לנו נסיעה ארוכה חזרה אכלנו ארוחת ערב מוקדמת ויצאנו לדרך חזרה.

ניס (צילומים: ליאת ברקן)

למחרת בבוקר יצאנו אל ארל (Arles) עיר מתקופת יוליוס קיסר, שניתן לראות בה שרידים לתקופה ההיא- בין היתר האמפיתאטרון הגדול שנמצא בשימוש עד היום ומבנים מתקופת ימי הביניים, ששיטוט ברחובותיה מרגיש כמו נסיעה אחורה בזמן. אבל לבחורה כמוני ארל ידועה יותר כעירו של וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) וכמובן שכל זה היה משני לשיטוט ברחובות, אכילה במסעדה בכיכר שבה הוא צייר את בית הקפה המפורסם שלו, וביקור במוזיאון ואן גוך. 

ארל, בתמונה האמצעית אפשר לראות את הקפה המפורסם שבו נהג וינסנט לשבת (צילומים: ליאת ברקן)

בערב חזרנו לארוחה אצל השף "ליאור" (אחי הגדול) כמו כמעט כל ערב בטיולים איתו, והוא תמיד יודע לפנק אותנו במטעמים מהשורה הראשונה.

למחרת, במסגרת בלאגן המלחמה וביטול הטיסות לארץ ומהארץ, השתנו לנו הטיסות, ובמקום לחזור בטיסה ישירה ממרסיי לתל-אביב, נאלצנו לטוס ממרסיי לפריז, להמתין בתוך (!!!) שדה התעופה 5 שעות. ומשם לטוס הביתה לישראל. אבל כיאה לאיש מו"מ ממולח כמו אבא שלי לפחות זכינו במושבים במחלקה העיסקית של הטיסה לארץ. (אבל מי זוכר? ישנתי כל הדרך...).

משפחת ברקן (ושוורצית אחת) בהרכב המלא- מתנצלת לא הצלחתי למצוא תמונה אחת שבה ששתינו בפנים...

תודה רבה ששרדתם את הפוסט הארוך במיוחד הזה. 
מקווה שנהניתם לפחות כמונו.
ליאת.