2014 הנה אני באה !!!

כבר כמה שנים שאני רוצה לעשות לוח שנה- משהו שילווה את הלקוחות שלי במשך שנה שלמה, שיוכלו להנות ממנו וגם להשתמש בו. אני אישית תמיד מעדיפה את לוחות השנה המודפסים על פני אלה שבתוך הטלפון או המחשב, יש בהם משהו מוחשי יותר. חוץ מזה שחלק מהכיף הכי גדול זה לכתוב על נייר, להעביר את כל ימי ההולדת והאירועים החשובים של האנשים שעדיין מלווים אותי משנה לשנה. כך במהלך השנה אני מוסיפה אירועים חדשים, מפגשים חברתיים וחוויות חדשות.

מראות מתוך הלוח הסופי (צילום: ליאת ברקן)

אז החלטתי שאם יוצרים לוח שנה, צריך לעשות את זה יסודי. ולכן התחלתי עם לעשות לעצמי סדר בדברים- איזה גודל של לוח אני רוצה? האם לציין אירועים וחגים או לא? ובכלל- מי קהל היעד שלי? יהודים? נוצרים? אמריקאים? ישראלים? ולפי ההחלטות שהגעתי אליהן התחלתי לציין לעצמי איזה אירועים יש בכל חודש ולפיהם לתכנן את תכני הלוח.

סקיצות ראשונות (צילום: ליאת ברקן)

בשלב השני התחלתי לעשות מחקר של הטרנדים החמים לשנת 2014- באופנה, בבית, בצבעים ובטקסטורות- כל מה שהולך לשלוט השנה בשוק. ובהתאפ לתוצאות המחקר קבעתי איך יהיה המראה הסופי של הלוח.

פורסת את לוחות ההשראה שהדפסתי ובוחרת לפיהם את סקאלת הצבעים לכל אחד מהחודשים (צילום: ליאת ברקן)

תוך כדי המחקר התאהבתי בטקסטורות שהולכות ללוות אותנו השנה, והחלטתי שאני רוצה אותן בתוך הלוחות כרקעים. כתוצאה מכך, החלטתי שאני הולכת להשתמש בשתי טכניקות- צבעי מים לרקע ועפרונות צבעוניים לאיורים.

מתחילה ליצור טקסטורות משלי (צילום: ליאת ברקן)

כדי ליצור ללוח מראה ידני, החלטתי לצייר את הטקסטורות מאפס, ולא רק לתת להם "מגע" של פוטושופ.

באמצע הדרך... (ציום: ליאת ברקן)

השלב הבא היה להתחיל לאייר את הלוח ולהתאים אותו לטקסטורה ברקע, לצבעי החודש שבחרתי מראש וברוח האירועים שמתרחשים באותו החודש.

איורים שיכנסו בשלב מאוחר יותר ללוח הסופי (צילום: ליאת ברקן)

את האיורים ציירתי כשאני עובדת על שולחן האור, בשתי שכבות במקביל-בדף התחתון- הטקסטורות שהכנתי קודם, ובדף העליון עבדתי על האיורים, כל זאת כאשר במהלך העבודה הייתי צריכה לזכור תמיד להשאיר מספיק מקום עבור לוח השנה עצמו (הימים ושם החודש).

עובדת מדויק עד כמה שניתן בעבודה ידנית (צילום: ליאת ברקן)

אחרי שסיימתי לאייר הכל, הגיע תור הסריקה ומאוחר יותר שילוב השכבות בעזרת תוכנת הפוטושופ. לבסוף ישנה הטמעת הטקסט בתוך תוכנת האילוסטרייטור. 

עובדת על המחשב (צילום: ליאת ברקן)

למחרת, הגיע הזמן ללכת להדפיס את כל האיורים, כולל את הרצועה הסופית שתעזור לי לארוז הכל יחד.

הלכתי לבית דפוס ותוך יומיים כל החומרים היו חזרה אצלי בבית. 

ואז הגיע שלב הצילומים-

כל חודשי השנה פרוסים אחד ליד השני (צילום: ליאת ברקן)

צורת האריזה הסופית, עם קליפס ורצועה כורכת (צילום: ליאת ברקן)

הלוח מדגמן כדי להיכנס לאטסי (צילום: ליאת ברקן)

זהו, עכשיו הגיע הזמן שתכנסו לחנות שלי באטסי (תלחצו על המילה "חנות שלי באטסי"- ותגיעו ישר לשם) ותרכשו לעצמכם לוח שנה במיוחד עבורכם

**אם תספיקו להיכנס לפני ה-7.12 תספיקו גם ליהנות מהנחות ה-Black Friday וה-Cyber Monday.

שתהיה לכולנו 2014 נפלאה,

ליאת.

ביקור ברודוס (או: איך הופכים עוקץ לדבש)

פעם אחרונה שהייתי באיי יוון היה בטיול שלפני הצבא. אז נסעתי עם 3 מחברותי הכי טובות לטיול של כיף, של שחרור של רגע אחרי 12 שנות לימוד ורגע לפני 1.9 של צבא.

הרביעיה בסנטוריני, 2000

הפעם נסעתי לרודוס. עם המשפחה. סגנון טיול קצת אחר. אבל גם טיול קצר של הנאה צרופה או ככה חשבתי לפחות...

מבט על המלון מכיוון הבריכה. צילום: ליאת ברקן

המלון שניראה היה מרשים מבחוץ היה מאוד מאכזב מבפנים. אבל היי, באנו לנוח ולהנות מחברת עצמנו. אז בחרנו לא להתעצבן, ולהשאיר אם האכזבה בצד ולהנות ממה שאפשר. אחרי בוקר בבריכה ומנוחת צהרים יצאנו לטייל בעיר העתיקה של רודוס.

כמו כל עיר עתיקה, גם לרודוס יש חומות. צילום: ליאת ברקן

ישן וחדש בעיר העתיקה של רודוס. צילומים: ליאת ברקן

כשמזרח ומערב נפגשים בעיר אחת. צילומים: ליאת ברקן

שותים ונהנים. צילומים: ליאת ברקן

אין עיר עתיקה בלי כנסיה צילום: ליאת ברקן

הנמל של רודוס מזכיר את עכו העתיקה (רק עם יאכטות שוות יותר) צילום: ליאת ברקן

למחרת, שכרנו אוטו ונסענו לצד השני של האי לעיר לינדוס. עיר "קצת" יותר מודרנית, וטיפוסית לאיי יוון עם בתים לבנים המשקיפים לים התיכון. שלראשם כמו כתר עתיק עומד לו מבצר מתקופה קדומה יותר.

לינדוס. צילום: ליאת ברקן

בתים לבנים יוונים טיפוסיים. צילום: ליאת ברקן

חמור מי שמגיע אחרון למבצר! (רק חבל שהמבצר היה סגור...) צילומים: ליאת ברקן

תחת שמי ים תיכון... צילום: ליאת ברקן

ואת היום האחרון שלנו העברנו על שפת הבריכה, במנוחה טוטאלית, תחת השמש הנעימה של סוף הקיץ היווני- שזה ממש כמו הקיץ שלנו. והים הוא גם כמעט כמו הים שלנו, רק הנוף הוא קצת אחר...

 בריכת מי- ים. צילום: ליאת ברקן

חוף הים של המלון. צילום: ליאת ברקן

אז בסה"כ היה אחלה טיול, ורודוס מהממת. ואפשר לסלוח ליוונים שחיים במצב כלכלי נוראי וכנראה אין להם כסף להשקיע בתחזוקה ואוכל נורמאלי. מזל שהמסעדות ברודוס לפחות מגישות אוכל מדהים. (הסופלאקי שאכלתי בלינדוס היה תענוג לחיך).

להתראות בטיול הבא.

ליאת.

חיפה חיפה עיר עם תחתית (או קריאה נרגשת לכל החיפאים לצאת מהבית שלהם!)

דייויד ברוזה שר פעם, לפני המון שנים:

"חיפה, חיפה 

עיר עם תחתית  

חיפה, חיפה 

עיר עם עתיד 

חיפה, חיפה 

עיר אמיתית."

מבט מהכרמל לאיזור השוק התורכי. צילום: ליאת ברקן

לדעתי חיפה היא עיר מדהימה, מעבר לעובדה שנולדתי כאן וזה הנוף שאליו אני רגילה, זו עיר רגועה, עיר של משפחות, של טיולים, וירוק.

הנוף הנשקף מחלון חדרי. צילום: ליאת ברקן

הרבה אנשים נוהגים להשמיץ אותה ולהגיד שזו עיר רדומה, אבל אני חושבת שזו לא העיר שרדומה אלא התושבים שלה.
כן, לשם שינוי אני יוצאת כנגד החיפאים. גם אני הייתי במשך שנים בין המשמיצים- "שלא קורה כלום בעיר הזאת" ו"כדי לצאת לבלות צריך לצאת מהעיר לקיבוצים שמסביב או לקריות". ו"כמה אפשר לצאת לציר שאין בו חניה?" הרי "התחבורה הציבורית מאעפנה" (לפני כמעט שנתיים נשברתי וקניתי לי אוטו כי לא יכולתי יותר להמשיך בסאדיזם הזה שנקרא תחבורה ציבורית בחיפה).

אבל אני חייבת להגיד שבמהלך השנתיים האחרונות התחלתי לראות שינוי שקורה בעיר, העירייה התחילה לקחת את עצמה בידיים ולנסות להעיר את העיר עם אירועים כמו "קלבת שבת", ומסיבות רחוב, ואירועי חוצות שונים. וכן, גם השוק התורכי שבו אני מציגה את עבודותיי- אני לא אסתיר את האג'נדה שלי שהיא לגמרי באה מהמקום האישי שלי. 

הופעה של עיברי לידר ביום העצמאות האחרון בכיכר ספר. צילום: ליאת ברקן

אני מודה שיש עוד מקום לשיפור מבחינת מה שהעירייה עושה ושזה לא מה שישאיר את החיפאים הצעירים שסיימו ללמוד כאן להישאר כאן- כי עבודה עדיין אין כאן למרבית בעלי התארים, ומה שיש לא מספיק גם לאלה שבאמת רוצים להישאר כאן מתוך פטריוטיות ואהבה למקום. לדעתי העירייה עושה המון דברים יפים, רק לא תמיד יודעת לתת את ה-100% בהפקת האירועים הללו. אבל היא עושה דברים ומלאת רצון טוב, אני לא חושבת שזה בגלל שנת בחירות כי הם לא התחילו את זה השנה, וגם אם זה כן ממניעי בחירות- אם לומר את האמת לא אכפת לי- כל עוד זה עושה טוב לעיר הזאת ולתושבים שלה!

הבעיה העיקרית שלי היא עם התושבים. החיפאים. אלה שכן מצאו עבודה, וכן בחרו להישאר כאן, וגם לאלו שחזרו לכאן כדי להקים משפחה קרוב להורים. העיר הזאת רדומה לא בגלל העירייה אלא בגללכם (ואולי גם בגללי, אני לא יוצאת נקייה, אני מודה). והדוגמה הכי טובה שאני יכולה לתת היא הדוגמה הקרובה ללבי- השוק התורכי.

השוק התורכי. מושקע, אבל ללא הרבה מבקרים. צילום: ליאת ברקן

מחודש אוקטובר פועל בעיר שוק אומנים במתחם השוק התורכי. זה נמצא בין רחוב העצמאות לרחוב נתנזון, ממש ליד מסעדת ג'קו, דקה הליכה ממעיין הבירה. ועוד דקת הליכה מכיכר פריז וכל החומוסיות שיש לידה. זה מקום שכל חיפאי מכיר- גם אם לא בשם "השוק התורכי".

פינת הרחובות קהילת סלוניקי, ומשה אהרון בתוך מתחם השוק התורכי בחיפה. צילום: ליאת ברקן

העירייה השקיעה שם מליוני שקלים- כן, מהכסף של הארנונה שלכם (וזה לא היה פרויקט של שנה לפני בחירות אלא התחיל לפני כמה שנים- לא יודעת כמה ולא רוצה להיתפס בקטנות על מידע שאין ברשותי) התוצאה יצאה מדהימה (נכון, יש עוד כמה נקודות לשיפור אבל בסה"כ הכללי עבודה טובה), ובכל אזור העיר התחתית התחיל לפעול "מתחם 21" של חנויות מעצבים (גם על הפרויקט הזה יש לי תלונות שהעברתי כבר למי שהיה מוכן להקשיב במנהלת העיר התחתית, אבל בסה"כ רעיון יפה) ובתוך כל המתחם הזה פועל השוק, פעמיים בשבוע, בחמישי בערב מ-17:00 עד 23:00, ובשישי מ-10:00 עד 15:30. אנחנו בעלי הדוכנים עומדים שם עם מיטב העבודות הכי מיוחדות שתוכלו למצוא בעיר- מנורות ייחודיות, קרמיקה, תכשיטים, איורים, מתנות ייחודיות לבית ולחברים שלא תמצאו בשום חנות בקניון, אני  לא מדברת רק על העבודות שלי שלגביהם אני לא אובייקטיבית אלא על הדברים שמוכרים השכנים שלי לשוק. אנחנו עומדים שם, בחום, בקור, העירייה משלמת ללהקות שיבואו להופיע, ולהנעים את זמן המבקרים, ואתם לא מגיעים. שמים לכם פרסומות בכל חור בעיר אבל אתם מתעלמים. התוצאה של זה היא שאנחנו נתייאש בסופו של דבר (חלק מבעלי הדוכנים כבר התייאשו), ולכם לא יהיה מקום לצאת לבקר בו. יצרו לכם כפר אומנים ייחודי, ממש מתחת לאף, בתוך העיר שלכם, שלא תצטרכו לסוע לעין הוד או לתל אביב, עם מיטב המעצבים והיצירות. מתחם שכל תייר שמגיע מתלהב ממנו, מהמגוון והייחודיות. מתחם שלא היה מבייש את מיטב הבירות האירופאיות.

השמשיות היפות שמקשטות ומצלות על הדוכנים שלנו מהשמש הקופחת. צילום: ליאת ברקן

ולכן אני יצאת כאן מעל דפי הבלוג שלי, תבואו! אם אתם לא אוהבים, אל תקנו, ביקור לא מחייב קניה, אבל תגיעו תתרשמו (ובכל זאת תבואו עם קצת מזומנים למקרה ומשהו יתפוס לכם את העין), ככל שיהיו יותר מבקרים יתווספו עוד דוכנים מגניבים- כי ככל שהמקום יותר אטרקטיבי יותר אנשים ירצו לבוא ולהציג בו ולשווק את מרכולתם הייחודית, שלמרבית מהדוכנים זה המקום היחידי שבו תוכלו למצוא את יצירותיהם המיוחדות.

השבוע מתחילים במקום גם אירועי הקיץ, עם השקות, הופעות והפתעות מלהיבות, ולכן יהיה לכם אפילו שווה יותר להגיע ולבקר אותנו. אז צאו מאזור הנוחות שלכם- מהספה, או מהכיסא שאתם יושבים עליו ובואו לבלות איתנו- כי זה באמת מקום לבילויים. כבר לא מפחיד פה בערב כמו פעם- יש מלא תאורה, ובשעות הערב יש אפילו מלאאא חניה! גם בשעות הבוקר יש, רק צריך סבלנות עד שמוצאים אותה- תאמינו לי- אם תבקשו יפה מהיקום הוא יסדר לכם חניה!

הכל תלוי בכם!
מחכה לכם. 
ליאת

תודה (או תובנות מהשנה שחלפה)

מאי הגיע, ולמרות שמבחינת מס הכנסה העסק שלי קיים כבר שנתיים, ומבחינת החנות שלי באטסי העסק קיים שנה וחודשיים. העסק שלי התחיל לפעול במלוא הרצינות ובמתכונתו הנוכחית ב-11.5.2012. בפעם הראשונה שבה הופעתי עם יצירותי הייתה באותו המקום שנתן לי את ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי וליצור להם לוגו- לוגו שקיים עד היום. ואותו המקום שהציג את תערוכת העבודות הראשונה שלי - הנולה סוקס פאבליק האוס. ואני רוצה לנצל את הבמה ולהודות ליוני, חגי ומיכה. שמאמינים ותומכים בי ובכלל ביצירה מקומית- אם זה במוזיקה או באומנות.

יום המכירות הראשון באירוע פתיחת עונת הקיץ 2012 בנולה סוקס פאב בחיפה

היתה לי שנה מאוד מטלטלת, שנה של עליות וירידות. כמו כל עסק חדש, הדישדוש הראשוני במקום עד שמוצאים את המסלול הנכון, ואת האנשים הנכונים שעוזרים, נותנים טיפים, ומכוונים. כל החברים והמשפחה שעוזרים ותומכים- לא רק בקניה, בהפצה, ובפרסום. אלא קודם כל והכי חשוב בפירגון ובאמונה בי ובהצלחה של העסק שלי. אתם לא מבינים כמה זה חשוב וכמה כוחות זה מוסיף לי!

אז מה למדתי?
1. למדתי שלעבוד 7 שנים בחנות בראשית לימדו אותי המון על מכירות, אנשים, עיצוב, חשיבה על פרטים קטנים, והבנה רבה בקריאת השוק.
2. למדתי שאני מאוד אוהבת למכור- אני מאוד אוהבת את האינטראקציה עם קהל הלקוחות שלי- לשמוע מה הם אוהבים, ולראות את התגובות שלהם לעבודות שלי- בעיקר תגובת הגיחוך כשהם מדפדפים בין האיורים שלי.
3. למדתי שאנשי הדוכנים הם אנשים מקסימים ברובם הכמעט מוחץ. אנשים שאוהבים לעזור, לתת טיפים ועידוד אחד לשני- גם אם מתחרים על אותו השוק.
4. למדתי לא לוותר אחרי יום רע אחד, וגם לא אחרי תקופה לא טובה- כי מעבר לפינה מחכה עסקה שווה במיוחד ומפתיעה.
5. למדתי להיפתח לרעיונות. ועם זאת למדתי לעצור ולא ליצור כל רעיון חדש שעולה לראש- כי בסופו של דבר יש מלאי, וצריך "להיפתר" מסחורה לפני שמוסיפים סחורה חדשה- אני בכל זאת דוכן ואין לי חנות קבע.
6. למדתי שהכל קורה לטובה ולכל דבר יש סיבה- טוב נו את זה למדתי כבר לפני עשור, אבל כל שלב בחיים זה חוזר ומוכיח את עצמו.
7. למדתי שאם לא מנסים לא טועים- ולפעמים שווה להשקיע בהצבת דוכן במקום חדש ויקר לנסיון כי מי יודע לאן זה יוביל...
8. למדתי לשווק את עצמי בעדינות ואלגנטיות בכל אירוע ובכל מקום אליו אני מגיעה.

וכאות תודה אני עורכת במהלך כל חודש מאי מבצעים הגרלות והנחות מטורפות בעמוד פייסבוק שלי. אז תכנסו תעשו "לייק" לעמוד ותוכלו להיכנס לכל ההגרלות המגניבות ולזכות ובדברים מקסימים שלי. ההגרלה הראשונה תערך ב-7.5. אז קדימה, למה אתם מחכים.?

אוהבת אתכם,
ושוב תודה
ליאת

יום הזיכרון לשואה והגבורה

אני כבר שבועיים על סף בכי כל היום, בתקופה הזו של השנה, ובמיוחד השנה(2013), היא תקופה מאוד טעונה בשבילי, ואני מאמינה שבאופן כללי למשפחתי.

פעם, כשהיינו קטנים, פסח בבית משפחת פרקר

לפני שנה ושבוע, במוצאי פסח, או בשמו הנוסף, יום "המימונה", נפטר סבא שלי חיים, סבא שלי היה איש מאוד דומיננטי בחיי, כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי סבא שכזה. סבא חיים היה בן 98 במותו שהגיע בהפתעה. הוא נולד בתקופה שבה נסעו בעגלות וסוסים ושלחו מכתבים בדואר כדי לתקשר אחד עם השני, ונפטר בתקופה שבה נוסעים במכוניות ומטוסים, והוא יכול לדבר עם אבא שלי ולראות אותו בו זמנית כששניהם נמצאים ביבשות שונות לגמרי באמצעות הסקייפ בטאבלט שלי כשהוא יושב על הכורסא בסלון.

סבא חיים, בהכנות לחג, ובמהלך הסדר עצמו. (כן, זה ליאור מימנו עם המפית על הראש)

תמיד ידענו שכל הסבים שלי חוו את השואה. אבא של אמא שלי, אימרה, היה במחנה עבודה ושרד. סבתא שלי, סילבי, לימים אשתו התחזתה לגויה וניצלה. אמא של אבא שלי, סוניה, ברחה עם כל משפחתה מזרחה לרוסיה ואוזבקיסטן ובזכות זה ניצלו כולם. וסבא שלי, חיים, לימים בעלה ברח לרוסיה, שם הרוסים תפסו אותו והכניסו אותו למחנה עבודה שהיה לא פחות קשה מהמחנות המקבילים של הנאצים שם הוא שרד עד השחרור.

סבא חיים וסבתא סוניה, עם שניים מתוך ארבעת אחיה, 1947.

היום, אף אחד מארבעתם לא בחיים. נשארנו רק הצעירים, ממשיכי דרכם, אלו שצריכים לשמור על הסיפורים כדי שיום אחד הנכדים שלנו ידעו מה קרה להם, ידעו שזה מציאות ולא דמיון או המצאה, שיהיה לנו מה לענות לכל מי שיזרוק לנו שזה לא מציאותי ואנחנו ממציאים שקרים (כן, הייתה לי שיחה כזו במהלך מבצע "עמוד ענן" עם בחור אמריקאי, שטען שרוטשילד וחבריו היהודים העשירים המציאו את השואה כדי שתקום מדינת ישראל).

לפני כמה שנים, הלכתי לבית של סבי חיים, עם בת דודתי אילת ועם דודה שלה בטי (אחות של אמא שלה ולכן לא דודה שלי)- סבא שלי אהב מאוד את בטי! התחלנו לדפדף אצלו באלבומי התמונות הישנים (תלחצו על הקישור, ותוכלו לדפדף בעצמכם), וגיליתי המוני תמונות ישנות של אנשים שאת רובם אני לא מכירה או מכירה אך לא מזהה.

הבילוי הזה אצל סבא הלך איתי עוד כמה חודשים, עד שהחלטתי לעשות מעשה (בעצם כמה מעשים, אבל אמתקד כאן במעשה אחד ובהזדמנות אחרת אשתף אתכם בשאר)- הייתה לי עבודת גמר להגיש לקראת סיום לימודי התואר שלי והחלטתי למה לא בעצם?

בערך שנה לפני, סבא שלי התחיל לזרוק לנו פירורי מידע על מה שעבר עליו. והחלטנו יחד כל הבני דודים שחייבים להנציח את זה. ולכן אח שלי ליאור, ובת דודתי אילת הלכו אליו יום אחד עם מצלמת וידאו לראיין אותו שיספר את כל הסיפור במלואו.

סבא חיים, בתמונה ראשונה אחרי המלחמה, 1946, והדמות שיצרתי לספר בהשראתה.

לקחתי את סרט הוידאו שיצא, תמללתי אותו והתחלתי לסדר את הסיפורים בסדר הכרונולוגי שלהם. כשאדם מספר סיפור קופצים לו עוד זיכרונות ודברים שמתקשרים לו באותו הרגע ונוצר בלאגן בסיפור.

הנאצים הגיעו לעיר, איור מתוך הספר. איור: ליאת ברקן

באתי עם הרעיון למנחה שלי וקיבלתי אור ירוק. יצרתי דמות בדמותו, בחרתי להתמקד בתקופה הספציפית של המלחמה וקצת אחריה. יצרתי סקיצות ששופצרו ולבסוף הפכו לספר, רומן גרפי, מאוייר בצבעי עיפרון, וכתוב מנקודת מבטו של המספר.

במחנה העבודה ברוסיה היה צריך לקרות עצים. איור: ליאת ברקן

ערכתי מחקר אינטרנטי מקיף, על בגדים, מדים, ארכיטקטורה, כלי בית, וכלי נשק. רציתי שיהיה כמה שיותר מדוייק. זה היה ברמה שהתמקדתי בתמונות של בתים מעיירה מסויימת בפולין ולא הסתפקתי בתמונות כלליות של פולין.

מקימים משפחה, ועולים לארץ ישראל, אך נתפסים ע"י הבריטים ונשלחים לקפריסין

ושמרתי את זה בסוד, לא רציתי שהוא ידע, רציתי לעשות לו הפתעה. אבל כשהייתי בשלבים כמעט סופיים של הפרויקט אבא החליט שאני צריכה לגלות לו- לעשות לו הכנה, בכל זאת הוא עבר 2 התקפי לב בחיים שלו, לא רצינו שההתרגשות תהיה גדולה מידי. והוא אכן התרגש. והיה מאוד גאה, שהנכדה שלו מכינה עליו ספר. ולטקס הסיום שלי ופתיחת תערוכת הבוגרים הוא התעקש להגיע- שכולם יראו את הכוכב של הערב (הוא, לא אני, שלא תהיה כאן טעות). בשבת שאחרי הוא העניק לי מכתב תודה וביקש שבמהדורה הבאה המכתב יכנס כעמוד הקדמה.

סבא חיים באירוע פתיחת תערוכת הבוגרים שלי בויצ"ו, 2009.

אז כן, אתם יכולים להגיד, עוד אחת שמספרת סיפורים על המשפחה שלה, ואני אומרת, כן! גם אני אספר את הסיפור של המשפחה שלי, כי זה סיפור של תקומה, סיפור אופטימי, וזה סיפור שחייבים לספר! זה התפקיד שלנו, הדור השלישי, להציף את הרשת בסיפורים האישיים של המשפחה שלנו, כנגד כל אותם אתרים הדורשים להכחיד אותנו, ולבטל בבוז את העבר שלנו, ולהגיד לנו שאנחנו ממציאים. סבא שלי לא שקרן ולא בדה דברים מליבו, אי אפשר לגרום לדור שלם להמציא דברים שכל כך מסונכרנים אחד עם השני, ועם זאת כל כך שונים, והשנתונים השלמים שנעלמו מהעולם- אותם ילדים שהיו קטנים מידי, אותם זקנים שהיו זקנים מידי או חולים מידי מכדי לשרוד, את זה אי אפשר להמציא!
אני קוראת כאן לכל אחד ואחת מכן למצוא את הדרך שלו להנציח את היקרים לו, את אלה ששרדו ובזכותם אתם כאן, וגם את אלה שלא. אני עשיתי את זה באמצעות ספר, שעותקים שלו תוכלו למצוא אצלי, אצל כל הנכדים לבית פרקר, והעותק שעשיתי לסבא- אותו תרמתי למוזיאון קיבוץ לוחמי הגיטאות, שמתמקד בתיעוד יהדות פולין- תוכלו למצוא בסיפריית המוזיאון. וכמו כן אתם תמיד מוזמנים לפנות אלי שנפיק ביחד פרוייקט מדהים ומרגש שכזה עבור דור המייסדים הפרטי שלכם.

זוכרת  ולא שוכחת!
ליאת ברקן- פרקר.

אורחת בבלוג- גילי שרר- לסרי

והיום בבלוג שלי אני מארחת את גילי שרר- לסרי. את גילי אני מכירה כבר תקופה לא קצרה, למעשה הדרכים שלנו התחברו בכל כך הרבה מקומות ואירועים שונים בחיים אבל רק לאחרונה יצא לי להכיר אותה באופן אישי ומקרוב.

לגילי טייטל מאוד מקורי- היא מעצבת באקריל, ברזומה שלה תוכלו למצוא שהיא בוגרת בהצטיינות (!!) של המחלקה לעיצוב גראפי במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה (2008). היא בת 31, נשואה באושר, אמא גאה לשתי בנות מקסימות- עלמה ואופיר, ובנוסף להכל היא בעלת סטודיו לעיצוב.

גילי שרר- לסרי

גילי, ברוכים הבאים לבלוג שלי! ספרי לקוראים שלנו בקצרה- איך הגעת לעסוק בתחום?

"התחלת דרכי הייתה בלימודים- מתחילת הלימודים עסקתי בחיפוש חומרים שונים. במסע תמידי אחר חיבור לחומרים שאינם שיגרתיים לדברים הסובבים אותנו בחיי היום יום. לאחר הלימודים הקמתי סטודיו לעיצוב גרפי יחד עם שותפה מקסימה ועם לקוחות מהארץ ומהעולם. במהלך העבודה בסטודיו נוצר חיבור עם לקוח (מקסים- חייבת לציין) שאיתו יצרנו דגם מוקטן מאוד של מוצר במכונת חיתוך לייזר בשימוש חומר הפרספקס (זכוכית אקרילית Plexiglas). שאריות האפפלט הקסימו אותי- הם היו כל כך יפות, כל כך נוצצות- כל כך תכשיט. הן היו התכשיט הראשון שלי- ענדתי אותם בגאווה. מאז אני רק נהנת לחקור את גבולות החומר ואת המרחב האין סופי שניתן ליצור בו.

השראות הקולקציה שלי נובעות מתכונות החומר- וחיבורו העיקרי לעולם הפופ, לקצב חיי היומיום התוססים בעולם פוסט מודרני שמתקדם וזז בכל רגע נתון."

צילום: גילי שרר- לסרי

מה גרם לך לצאת לעבודה עצמאית?

בסיום הלימודים עבדתי כמעצבת בסטודיו מצליח בחיפה. לאחר שנולדה ביתי הבכורה החלטתי כי אשמח לנסות את דרכי העצמאית בעולם- השילוב בין בית, ילדים, קריירה קסם לי. הרגשתי שלא אוכל לעבוד שעות על גבי שעות במשרד רחוק מהמשפחה, לא שאני שופטת אחרים- כל אחד והאופי שלו, אבל אני ידעתי מה אני רוצה- ידעתי שיש לי מה לתרום ויש לי את הכוח להניע. אני חושבת שצריך להיות בעל אופי מאוד חזק בכדי לצאת לדרך עצמאית ולהתמיד בה. צריך כוח רצון גדול בכדי לדעת להפריד את יום העבודה מעיסוקיי היומיום- ואף עבודת הסמנריון שלי בחנה את הנושא של נשים הבוחרות לצאת לדרך עצמאית ומתחילות בעבודה מן הבית- איך להתמודד עם כיוון נכון של זמן בית ומשפחה וזמן עבודה, איך לשבור את תקרת הזכוכית, לפלס ולקדם את העסק למקומות גבוהים. בנתיים הולך לי לא רע  אני לא יודעת להגיד שעדיין מצאתי את עמק השווה בין זמן עבודה וזמן משפחה, ולא פעם מצאתי את עצמי עובדת לאחר השכבת לילה או חומקת לסטודיו (שנמצא ביחידת דיור הצמודה לבית) כשבן זוגי חוזר מהעבודה על מנת לענות למייל שהגיע מלקוחה בארה"ב, שלא בדיוק מחשבת שאני בזמן בנות עכשיו- כשאצלה זה בוקר...

צילום: גילי שרר- לסרי

מה מקורות ההשראה שלך? אנשים אירועים וכו'

ההשראה שלי היא מהכל. החל המרצפות בחדריי המדרגות של הבניינים ברחוב שלי, אם זה מהנוף האורבני מהסטודיו שיוצר חיבור מאוד מוזר בין בתי זיקוק תעשייתיים ובין נוף פסטורלי של הים התיכון. השראת קו התכשיטים נבעה מחיבור עולם האקססוריז לעולם הפופ ולשילוב חומר שאיינו שיגרתי אבל מחליק לתוך עולם זה באופן מושלם ללא שאלת היסוס. אנחנו חיים בעולם שכל הזמן נע- ואני נעה איתו- קולקציות זמינות, קלילות, מתחלפות, מתאימות את עצמן לאקלים, לרגש, לגחמה.
אחד האמנים האהובים עליי והמהווה השראה מאוד גדולה עבורי הוא פיליפ סטרק- איש אשכולות, מעצב בחסד. הכל מהכל- בין אם זה פוסטר, כיסא, תכשיט או בניין- ידו בהכל ובאופן חוקר שמורגש גם בתהליך וגם בתוצאה הסופית. הדבר המוערך עליי ביותר שהוא חוקר הכל, מנסה הכל וגם מצליח.

צילום: גילי שרר- לסרי

מה מניע אותך ליצור?

הכל מניע אותי- בעיקר החקירה הנמשכת של החומר- לאתגר אותו, לשנות אותו, להביא אותו אל הקצה וחזרה והרצון ליצור משהו אחר, משהו שלא עשו- זה מה שמניע אותי. השארת החותם- חלק מהאגו של המעצב- זה בא עם הדיפלומה. כן, וכמובן שאני הולכת עם הבת שלי לגן שעשועים ואחת האמהות שם עונדת שרשרת שלי- זה נותן לי דלק לעוד 5 קולקציות חדשות.

צילום: גילי שרר- לסרי

ספרי לנו על אירוע נחמד שקרה לך במסגרת האמנותית שלך

היה לי מקרה מדליק- לקוחה קבועה צלצלה אלי ביקשה להזמין מתנה לחברה שלה סט של שרשרת וסיכת דש בעיצוב אישי של חיה אהובה עליה- צב. יומיים אחרי פנתה אליי אותה חברה שאליה הוזמן הסט ורצתה לברר לגבי הזמנת שרשרת בדיוק של אותה חיה. מצב מביך אך משעשע- התחמקתי באלגנטיות ודחיתי אותה לעוד מספר ימים- מה שהיה נכון כי לאחר מספר ימים היא קיבלה בדואר חבילה מאוד מדליקה.

צילום: הלקוחה נטלי

ספרי לנו על אירוע מעצבן שקרה לך, ומה למדת ממנו?

אין לי משהו מעצבן באופן ספציפי- אני מאמינה שמהכל לומדים, צומחים וגודלים. את הכל לומדים לנשום עמוק. חיוך של הבנות והכל עובר. לא פעם קרה שראיתי עיצוב שלי אצל משהו אחר- מצעבן- אבל מחמיא- אתה מספיק טוב אז מחקים אותך

צילום: גילי שרר- לסרי

על איזה פרוייקט את עובדת בימים אלו?

אויייי- עכשיו אני עובדת על קולקציה חדשה- ואיי ואיי ואיי
משהו דלוקס  קיץ, צבעוניות, פריחה, כיף- להביא את גודל החומר, את המרקם שלו את הכיף והקלילות שבו- הרבה צבע, הרבה גודל, הרבה פופ! ההתלהבות בסטודיו רבה- אני בקושי מצליחה להתאפק עם תמונות. שווה לעקוב- זה יצא לשוק בשבועיים הקרובים.

צילום: גילי שרר- לסרי

ולסיום, איפה אפשר למצוא אותך ואת היצירות שלך? 

טוב- אפשר למצוא אותי בהרבה מקומות:
פרונטלית ניתן לבוא לראות, לגעת ולמדוד את התכשיטים בשוק התורכי בחיפה בכל שישי בבוקר (10:00-16:00)
בנוסף, ניתן לרכוש את המוצרים בחנויות האון ליין שלי:
מרמלדה מרקט: http://market.marmelada.co.il/lifecollection

אטסי: http://www.etsy.com/shop/GililifeCollection

ובחנויות עיצוב שונות ברחבי הארץ, כמו החנות המקסימה בלב הכרמל בחיפה- בוידם.

צילום: גילי שרר- לסרי

תודה רבה לגילי ששיתפה אותנו!

אם אתם גם רוצים לקבל במה זו אתם מוזמנים לפנות אלי : liatibdesigns@gmail.com

ועד לפעם הבאה צאו לחגוג בטבע- בחוץ מזג אויר אידאלי!

שלכם,

LiatiB