ריקמה (או: מה מהשורשים ההונגריים השפיע עלי?)

חלקכם יודעים שהיו לי סבא וסבתא הונגריים. כלומר סבא אימרה היה הונגרי וסבתא סילבי מטרנסילבניה, אבל למרות שהיא נולדה כבר כשהרומנים שלטו במקום, היא תמיד הגדירה את עצמה כהונגריה ואבוי למי שסתר את דבריה.

אצל סבא וסבתא בבית תמיד הייתה פעילות אמנותית.
סבא סחר ביצירות אומנות של אמנים מקומיים כמו ורוניקה נמש, ינו הורסקי והדי קון, וחלק מהציורים מקשטים עד היום את קירות ביתנו. כשגדלנו, סבא הקפיד שבכל שבת כשאנחנו ובני הדודים שלנו באים אנחנו תמיד נהיה עסוקים בצורה כזו או אחרת באמנות, וזה היה הכיף שלנו- לשבת בחדר עבודה עם צבעים לצייר ולפטפט.

בדירה ליד סבא וסבתא גרה הדודה פירי, פירי גם הייתה שם תמיד (עד שנפטרה בגיל 99 המופלג), יושבת במרפסת הסגורה וסורגת לאור השמש החמימה. פירי לא ידעה מילה בעברית ואני לא ידעתי לדבר הונגרית למעט מילים בודדות- אבל אני זוכרת כילדה כמה אהבתי לשבת ולצפות בה סורגת מפיות קרושה מסורתיות.
(ממממ... רעיון לפוסט נוסף- איך דודה פירי השפיעה על חיי)

וסבתא הייתה רוקמת. שעות הייתה יושבת ורוקמת מפות בדוגמה הונגרית (עד שהפרקינסון הכריע את ידיה). וגם איתה אהבתי לשבת יחד ולצפות בה עובדת. סבתא ראתה את זה והחליטה להתחיל ללמד אותי- היא קנתה לי בד לבן עם דוגמה בצבע תכלת ולימדה אותי איך להתחיל למלא בין הקווים בחוטי רקמה צבעוניים.

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

לסבתא היו חוקים: צד שמאל (זה שלמטה) יראה יפה כמו צד ימין (זה שכלפי מעלה וכולם רואים), הרווחים יהיו צפופים ואחידים, ולבחור תמיד מראש את הצבעים שאיתם רוצים לעבוד.

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

בהתחלה עבדתי לפי סקאלת הצבעים המקורית של הריקמה ההונגרית. (כן היו גם חוקי צבעוניות). אבל אחר-כך מרדתי והמצאתי לעצמי סקאלת צבעים חדשה.

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

ראיתי כי טוב, והמשכתי להתנסות בצבעוניות לבדוק גבולות.

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

את הריקמות הייתי מכינה לרוב מול הטלויזיה, ובעיקר אהבתי את שעות הערב של יום קריר כי הבד היה מכסה אותי (כאילו מי ישמע כמה בד כותנה דק יכול לחמם...).

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

לפעמים לקח לי חודשים ואפילו שנים לסיים מפה אחת כי הייתי עושה את זה בזמני הפרטי, כשלא עשיתי שיעורים ולא ביקרו אותי חברות ולא הייתי עסוקה במליון ואחד דברים אחרים.

(צילום וריקמה: ליאת ברקן)

אבל הכי הכי אהבתי- ללכת לחנות הקטנה ברחוב טרומפלדור ולבחור חוטים צבעוניים- אובססיה שיש לי עד היום, ולכן התחלתי בתחביב החדש של סריגת הבובות, שעליהן אספר לכם בפוסט נפרד.

(אוסף חוטי הריקמה שלי, בשימוש מתמיד. צילום: ליאת ברקן)

לפני 7 שנים טסתי לבודפשט עם ההורים שלי ובאחד הסיבובים בעיר נתקלנו בחנות קטנה ליצירה. אמא שלי שדוברת את השפה שאלה את המוכרות (שתי נשים מבוגרות שעוד לא הבינו מה נפל עליהן היום) אם יש להן בדים עם דוגמאות לריקמה. הן ענו שכן והוציאו ערימה קטנה של בדים. במונחים הישראלים של אותה התקופה הם היו זולים מאוד, אז קנינו חצי מהערימה ועוד כמות נכבדת של חוטים. אפשר לומר שעשינו להן את החודש- לא רק את היום.

האמתי שעד היום עוד לא סיימתי את הערימה ההיא, והיא יושבת ומחכה ליום שאני אתפנה לשבת ולהתחיל לרקום שוב.

מקווה שבאמת הצלחתי להפתיע ולגלות בפניכם צד חדש שלי. אני אזרום עם הרעיון שעלה לי תוך כדי כתובת הפוסט, ובפוסט הבא אני אגלה לכם איך דודה פירי השפיעה על האמנות שלי.

ועד שבוע הבא. שיהיה לכם המשך שבוע מקסים
ליאת.

אורחת בבלוג -דורית שטרן

הפוסט השבוע לא יהיה עלי. כפי שהצהרתי בפוסט הראשון שלי, אני מתכוונת לחשוף בפניכם מידי פעם אמנים ומעצבים מוכשרים, שאני מאוד אוהבת לעקוב אחר עבודותיהם ומאוד מעריכה את היצירה שלהם.

היום אני גאה להציג בפניכם צלמת ומעצבת מאוד מוכשרת- אמנם היא חברה טובה שלי ואני לא אובייקטיבית, אבל מאחר וזה הבלוג שלי- מותר לי להיות לא אובייקטיבית...
קבלו במחיאות כפיים סוערות את דורית שטרן, או בשמה המקצועי d.bandora. דורית בת 31, במקור משבי ציון (בצפון הרחוק). דורית סיימה לימודי עיצוב גרפי במכללה לעיצוב וחינוך ויצ"ו חיפה ב-2009 (יחד איתי), עבדה תקופה כמעצבת במחלקת ההדרכה של אורנג' ולאחרונה החליטה לצאת לחיים עצמאיים.

דורית שטרן

דורית, ברוכים הבאים לבלוג שלי! ספרי לקוראים שלנו בקצרה- איך הגעת לעסוק בתחום?

"הכל התחיל בעצם בכיתות ד' עד ו', אז התחלתי להשתתף בחוגי צילום ושנה אחת גם בגרפיקה. מאז אני בעניין, התחלתי לקחת חלק בוועדות קישוט למיניהן וכל מה שקשור בזה. ואפילו הקמתי סוג של שותפות עם חברה שלי ועיצבנו לכל הכיתה שערים לכל המחברות. גם הלחינו עלי שיר בנושא ...

בתיכון למדתי בבית ספר לאמנויות "מנור-כברי" במגמת אמנות פלסטית, ושם לימדו אותי להתבונן, לפרק את המציאות לצבעים וגם להשתחרר מהמילים או בעצם, מהגרפיקה. למדו אותי לראות את העולם בעיניים של מעצבת-חוקרת ואני התחלתי ישר לסגור אותו בפריימים (כך הזיכרונות נשמרים אצלי כבר שנים- עד היום).

כל שנות התיכון המשכתי לצלם ולרשום ומדי פעם גם ציירתי.

ב-2005 מצאתי את עצמי מתלבטת בין לימודי צילום ועיצוב גרפי והמלאך הפרקטי מכתף ימין ניצח. הייתי צריכה לעבור תהליך של הפשטת רעיונות ובעצם לחזור למה שעשיתי כשהגעתי למגמת האמנות בכיתה י'- להגדיר מטרה לכל מה שעשיתי.

במהלך ארבע שנות הלימוד, הצילום שימש עבורי ככלי המרכזי בו השתמשתי ובמהלך הלימודים נחשפתי לעולם הוידאו-ארט, שהפך להיות כלי נוסף המשמש אותי עד היום".

צילום: דורית שטרן, 2007

מה גרם לך לצאת לעבודה עצמאית?

"האמנות תמיד נשארה ברקע, לא משנה מה עשיתי ואיפה הייתי.

אחרי הלימודים לקחתי פסק זמן וסופסוף הרשיתי לעצמי לצלם 'סתם' ללא מטרה. צילמתי המון ושלחתי את העבודות שלי לכל מיני תערוכות. מחלק קיבלתי תשובות שליליות, כמובן, אבל אלו שחזרו עם תשובות חיוביות חיזקו אצלי את הרצון לעשות עם זה משהו ברצינות, בייחוד בעקבות התגובות שהגיעו מהשטח, לאו דווקא אלו מהאוצרים ה"מבינים".

לצילום המקצועי (של נשים הריוניות ואירועים קטנים) הגעתי דרך שלוש הזדמנויות שונות, כשחברה ביקשה טובה לזוג חברים, מישהי מהעבודה רצתה להפתיע את אחותה שבהריון והשכנה בדיוק ארגנה מסיבת הפתעה לאמא שלה.

גיליתי עולם חדש, בו זכיתי לחלוק אירועים מרגשים של אנשים זרים. הם מכניסים אותי לערב אחד, לעיתים לשניים, לחייהם, מספקים לי חוויות חדשות, אינטימיות, ששייכות רק להם והופכות לערב אחד גם לשלי.

​בזמן הצילום אני מרגישה בתפקיד "המספר הכל יודע". בזכות העובדה שאני מסתכלת מהצד ואוהבת לבחון דווקא את מאחורי הקלעים.

מדיום הצילום הלא-מבוים תמיד בא כתגובה לעולם. הרבה מתחברים לאופן בו אני עושה את זה, אז למה שגם אחרים לא ייהנו ממה שאני עושה באופן טבעי? ולכן הגיע השלב הבא - להתחיל למכור את האמנות שלי. לקח לי זמן לעשות את הסוויץ' במוח שאומר 'אני מוכרת את הצילומים שלי גם במחיר שווה לכל נפש וזה לא מוריד מאיכות התמונה או מהערך שלי כאמנית'. בנוסף, זה לא מונע ממני את האפשרות להציג בעתיד תערוכת יחיד במוזיאון (תמיד טוב לפנטז, לא?)".

גן מונא, 2010, צילום: דורית שטרן

מה מניע אותך ליצור/ לצלם?

"כל דבר מניע אותי לצלם: טקסטורה מעניינת, האופן שבו האור נופל על גשר בטון, אנשים שיושבים על הדשא ומזכירים לי סצינה מתולדות האמנות או 'סתם' נוף יפה. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מצלמת רק כדי להראות אחר-כך לחברים איזה דבר יפה שנתקלתי בו.

אני כמעט ולא מביימת צילומים. צילומים שנראים מבוימים וצולמו בסטודיו סגור הם כאלה שהרקדנים רקדו או עמדו בתנוחות כאלה שבעצם צילום הסטילס הוצאתי את התנועה מההקשר שלה והתקבל משהו חדש שהוא לא ריקוד.

סוג של מטרה ששמתי לעצמי- להנגיש ולהגיש את העולם לאחרים בפיסות קטנות של יופי, להביא אמת אבסולוטית אחת, להציג ערך אחד מוחלט. להתמקד בפרטים הקטנים ודרכם לפרק, לנתח ולהבין את המציאות ובו בזמן להוציא חפצים וסיטואציות מההקשר שלהם ולהעביר אותם הלאה".

צילום: דורית שטרן, 2002

ספרי לנו על אירוע נחמד שקרה לך במסגרת האמנותית שלך

כל תשובה חיובית והזמנה להשתתפות בתערוכה או יריד היא אירוע נחמד ואפילו מרגש.

במאי 2012 השתתפתי בתערוכה של אמני המועצה האזורית 'מטה אשר' באולדנבורג, גרמניה. אולדנבורג היא העיר התאומה של המועצה והתערוכה הייתה חלק מאירוע  גדול יותר בו לקחו חלק כל הערים התאומות של העיר. 

כחודש לפני הנסיעה קיבלנו במייל את הפוסטר וההזמנות לתערוכה. אחד הצילומים שלי נבחר להיות זה שיוביל את כל היח"צ לתערוכה וזו הייתה הרגשה מדהימה!

כל הביקור היה חוויה מיוחדת, ישנו בבתים של אמנים מקומיים ובילינו יחד במשך שלושה ימים שנסובו בעיקר סביב האמנות.

בשנה הבאה קבוצת אמנים מאולדנבורג תבוא ותציג בתחומי המועצה שלנו, התהליך כבר בעיצומו וממש לפני כמה ימים הזמינו אותי להצטרף לבחירת העבודות שיוצגו אצלנו בתור נציגת תחום הצילום, כך שהכבוד הוא עצום.

עולם שקוף, 2010 צילום: דורית שטרן

ספרי לנו על אירוע מעצבן שקרה לך, ומה למדת ממנו?

אני משתדלת להיות פעילה בכל מיני רשתות חברתיות, כשאחת מהן היא קפה דה מרקר. היה משתמש אחד שמאד אהבתי לקרוא, שתמיד צירף צילומים מעניינים לפוסטים שלו ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי אם הוא הצלם. יום אחד גיליתי שצילום שלי מעטר את הפוסט היומי שלו, ללא קרדיט או אישור ממני. כשראיתי את זה הרגשתי כ"כ פגועה וכתבתי לו מכתב קצר על התחושות שלי בתור יוצרת. זכיתי להתנצלות ולקרדיט בפוסט ומאז למדתי לחתום על מה שאני מעלה לאינטרנט.

צילום: דורית שטרן, 2003

על איזה פרוייקט את עובדת בימים אלו? 

"בימים אלה אני משתתפת בפרוייקט SCRIBBLEIT DOWN  ובו מספר אמנים עובדים על אותו הקנבס, כל אחד מקבל בתורו קנבס- הראשון ריק, בשני כבר צריך להגיב לאמן אחר ובשלישי כבר לשני אמנים....

היכולת לחשוף, להיחשף ולשתף פעולה עם אמנים אחרים מעולמות שונים ודומים היא מדהימה בעיני. בפרוייקט הזה ניתנת לי האפשרות לשתף אחרים בעולם שלי, בזוית שלי ובתפיסה שלי אותו.

מעבר לכך, כבר הרבה זמן אני רוצה לעבד את הצילומים שלי ולתת להם עוד שכבה של מידע, לא להציג אותם AS IS  וכאן אני חייבת לעשות את זה ברמה כזו או אחרת, כך שגם מבחינה טכנית אני מתנסה במשהו חדש שלא ידעתי איך לגשת אליו.

יצא לי לשתף פעולה עם אמנים מתחומים שונים בכמה פרוייקטים וגיליתי שהם נותנים לי אפשרות לגלות טכניקות חדשות או סתם זויות שלא חשבתי עליהן לפני כן ואני אשמח להמשיך בדרך הזו".

דקדאנס 2010, צילום: דורית שטרן

ולסיום, איפה אפשר למצוא אותך ואת היצירות שלך? 

"כאן שם ובכל מקום  (:

אפשר לראות מה אני עושה באתר הרשמי שלי http://d-bandora.co.il/ , שם תמצאו קישורים לכל האתרים שלי- לעיצוב הגרפי, לצילום האמנותי, לצילומי ההריון והאירועים שזה משהו חדש שאני עושה ונהנית ממנו מאד.

בטוויטר אני מעדכנת בכל פעם כשאני מצלמת באינסטגרם (שזו פלטפורמה מדהימה בעיני),

אפשר לעקוב אחרי פרסומים שלי בדף הפייסבוק ולהתעדכן על ירידי מכירה בהם אני משתתפת מפעם לפעם.

וידאו-ארטים שלי אפשר למצוא בערוץ היוטיוב שלי .

כעת ניתן גם לרכוש צילומים שלי (ממוסגרים או לא) וגם מגנטים בחנות של עמותת "כלים שלובים" בתל אביב (דיזינגוף 229). מחצית מהסכום היא תרומה לעמותה ובלי קשר אלי כדאי לבקר שם, אפשר למצוא שם מלא מתנות מקוריות ומגניבות.

רכישת צילומים מקוונת ניתן לבצע באתר אינסטפרינט, באתר פיין ארט אמריקה וכמובן ישירות מולי בטלפון 0545-621477 או במייל d.bandora@gmail.com 

אינדקס צבעוני, 2009, צילום: דורית שטרן

תודה רבה לדורית ששיתפה.

אני מקווה שנהניתם כמוני, ואם גם אתם רוצים לקחת חלק ולקבל את הבמה הזו, אתם מוזמנים להשאיר לי בקשה

שבוע הבא אחשוף בפניכם אהבה מאוד גדולה שלי, כזו שעוד לא מצאתי לנכון לעשות ממנה כסף...

מקווה לראותכם בכל שבוע ואל תשכחו להפיץ לחברים!

LiatiB

התבגרות (או איך הגעתי מעיצוב אופנה להיות מאיירת)

קודם כל, אני מודה לכל מי שהגיב וקרא את הפוסט הראשון לי, עדיין מוזר לי שאני מצליחה לכתוב בצורה שתעניין אתכם.

מאחר והשארתי אתכם במתח שבוע שלם, אני אמשיך את הסיפור על "איך הגעתי עד הלום?".

אמנם, את הפוסט הקודם סיימתי אחרי הצבא, אבל אני חוזרת אתכם קצת אחורה, לגיל 15- לחבר הראשון שלי אהוד. אהוד לימד אותי שיש דרכים נוספות להביע את עצמי מעבר לדיבור, הוא לימד אותי שאפשר להביע את עצמי בכתיבה, בשירים, ואפילו בציור. לא רק לצייר דגמים ועיצובים, אלא לנסות להוציא רגשות ומחשבות החוצה.

(איורים ועבודת פוטושופ המופיעים בתמונה נעשו ע"י אהוד שגב)

ואכן, התחלתי ליישם ולאייר דברים שעולים לי בראש ולהוריד אותם לדפים האחוריים של המחברות שלי, או בשולי הדפים. (מתנצלת לא מוצאת את המחברת סוציולוגיה שלי- שם כל שולי המחברת מלאים בדמויות)

(איורים שנגזרו משולי מחברות והודבקו ליומן השנתי שלי)

בתקופת הצבא לאט לאט הפסקתי לצייר. פשוט החשק לצייר נעלם.
התחלתי להתלבט "מה לעשות כשאהיה גדולה?" חשבתי על צילום... אפילו השקעתי את מיטב כספי המענק שלי ולקחתי קורס צילום סטילס בשחור לבן ב"קאמרה אובסקורה" בסניף החיפאי שלהם (שנסגר שנתיים מאוחר יותר).

(צולם במסגרת הקורס. דוגמניות: נועה דינגוט- ספקטור, וגילי ויינבך)

בשלב הבא החלטתי שאני מאוד אוהבת עיצוב פנים. כשעברנו דירה (בגיל 14) עזרתי להורים לשרטט את הבית, ולעצב ולתכנן איפה יכנס כל רהיט. ומאז נשארה בי האהבה לסידור הפנימי של בתים. אני זוכרת שמאוד אהבתי להיכנס לבתים של אנשים חדשים ולהתבונן, וגם נורא אהבתי בזמן הליכה ברחוב או נסיעה באוטו להתבונן פנימה לבתים- לראות איך אנשים מסדרים את הבית שלהם. והחלטתי שזה מה שאני רוצה ללכת ללמוד- מזה אפשר להרוויח כסף. "עיצוב פנים".
שיתפתי את ההורים שלי, והם אמרו- אין בעיה- בתנאי שזה תואר ראשון. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי עיצוב פנים לתואר ראשון- זה היה או לימודי תעודה או חלק מתוך תואר ראשון באדריכלות. לא היתה לי ברירה והחלטתי להירשם ללימודי אדריכלות.

מבחני המיון נקבעו לי חודש אחרי שחזרתי מהטיול הגדול לדרום אמריקה, הראש שלי עוד לא לגמרי היה כאן, וניסיתי להכריח את עצמי להתאפס. את המבחנים עברתי- אבל בראיון האישי נפלתי. אמרו לי "את עוד לא שם, תנסי שוב שנה הבאה."
וככה עשיתי, הפעם לקחתי קורס מכינה ללימודי העיצוב, ונרשמתי שוב ללימודי האדריכלות, אבל המורה שלי במכינה הציע שארשם לעוד חוג, זה בלאו הכי כלול במחיר ההרשמה... אז נרשמתי ללימודי עיצוב גראפי.
באדריכלות שוב עברתי את הבחינות ונפלתי בראיון. ואילו בעיצוב גראפי עברתי כמו גדולה. יכולות הרישום שלי היו טובות מאוד, והעבודה שהכנתי לראיון האישי היממה אותם- הכנתי להם עבודה על בית קברות (למה בית קברות? טוב זה נושא לפוסט אחרי לגמרי שכנראה יגיע עוד 3 חודשים בערך)- הם לא ידעו איך לאכול את זה כנראה- אז קיבלו אותי ללימודים.
מאחר והתקבלתי לעיצוב גראפי ולא לאדריכלות, אמרתי לעצמי: טוב, כנראה שהיקום חושב שיהיה לך יותר טוב שם, אז נזרום עם היקום!

הגעתי לתואר הראשון בעיצוב גראפי עם ראש נקי, בלי מושג למה נכנסתי, ובלי להכיר את העולם והשפה שלו. והעולם שנגלה לפני הדהים והימם אותי וכל כך נהניתי, גם אם לא נחשבתי לתלמידה הכי מבריקה. ההורים שלי היו המומים מכמות ההשקעה- אמרו שחבל שלא השקעתי ככה בכל שנותי בתיכון.

במחצית השנייה של השנה הראשונה שלי בויצ"ו הכרתי את גיל-לי אלון קוריאל- היא היתה המורה/מרצה/מנחה הראשונה שלי לאיור. והעולם שהיא פתחה לפני היה עולם קסום- זה היה עולם שיכולתי להכניס לתוכו את כל האהבות שלי יחד. יכולתי להלביש את הדמויות שלי בבגדים שעיצבתי להן ולהחליט איך תראה התפאורה. יש לי שליטה מוחלטת בחיים שלהן!!! ולהשתמש בכל הידע שצברתי עד עכשיו. מה עוד בחורה יכולה לבקש???

בסיום התואר נכנסתי למשבר. לא רציתי לראות עיצוב ולא לשמוע עיצוב. אחד המרצים- שלא אנקוב בשמו, הוציא לי את כל החשק להתקרב לתחום (למזלם של מעצבי העתיד שנה אחרי שסיימתי את לימודי הוא הפסיק לעבוד במכללה).

התנתקתי לשנה. עבדתי בחנות, טסתי לחו"ל. וחזרתי לעבוד בחנות.

אחרי שנה התחלתי לחשוב שוב "מה אעשה כשאהיה גדולה?"
חשבתי ללכת לעצב חנויות וחלונות ראווה, הניסיון שרכשתי בחנות אמנם היה יסודי ורב שנים עם הצלחה מוכחת, אבל לא היה לי את האומץ. החלטתי שאם ויצ"ו העניקו לי תעודת הוראה אז אני כבר אנצל את זה ואעשה את השנת סטאג' שלי ואהיה מורה לאומנות. ואכן כך היה.

אחרי שנה וחצי במקצוע ההוראה ומסיבות בריאותיות (אולי אספר לכם גם על זה בהזדמנות אחרת) נאלצתי לעזוב את מקצוע ההוראה למרות האתגר שהוא הביא לי. והייתי חייבת להחליט שוב "ליאת ועיצוב- יחסינו לאן?" והחלטתי לקחת שנה ולנסות את מזלי ולהיות מאיירת, ולנסות להרוויח כסף מדברים שאני אוהבת לעשות ושעושים לי טוב.

ככה הגעתי לאן שהגעתי.

פה אני אסיים להיום. מבטיחה שהפוסט הבא לא יהיה עלי אבל אני אשאיר את הנושא כהפתעה. ואם יש לכם שאלות או נושאים שהייתם שמחים לקרוא עליהם בתחום האיור/ עיצוב וכו' -זה הזמן לבקשות מיוחדות.
אשמח אם תפיצו ותשתפו חברים- שעוד אנשים יכירו אותי ויחשפו לעבודות שלי.

שיהיה המשך חג חנוכה שמח!
LiatiB

הפוסט הראשון שלי (או - מאיפה מתחילים בכלל?)

טוב, אז... הנה מתחילים...

והדרך הכי טובה להתחיל היא להציג את עצמי.

קוראים לי ליאת ברקן, אני בת 30, רווקה (שידוכים יתקבלו בברכה), גרה בחיפה (כן, יש עוד חיה כזו- בחורה צעירה שגרה בחיפה...). ואני אוהבת להגדיר את עצמי כמאיירת, למרות שאני עוד הרבה דברים- מצלמת, סורגת, רוקמת, תופרת, מעצבת גראפית, צובעת קירות, מניקוריסטית (טוב, רק החלק של מריחת הלק וקישוט הציפורניים, בלי הליכלוך שמסביב), שונאת לנקות אבל אוהבת לסדר.

יש לי חנות ב"אטסי" (למי שלא מכיר זה קניון וירטואלי לעבודות יד), שם אני מוכרת איורים שלי ודברים נוספים- כרגע יש סביבונים לכבוד חנוכה (יום שבת הקרוב למי שלא מעודכן), ושלטי כניסה לדלת. אז כמובן שאתם מוזמנים להתרשם מהחנות, לקנות ולהפיץ לחברים.

אני מתחזקת דוכן שכרגע פועל בשוק התורכי המתפתח בחיפה. רגע, מה זה השוק התורכי? איפה? אז אני אסביר בקצרה ומבטיחה להרחיב באחד הפוסטים הבאים. השוק התורכי שהיה פעם שוק של ירקות, פירות ודגים, הפך לפני כמעט חודשיים לשוק אומנים. משהו שרוצה להיות כמו נחלת בנימין- ואולי בעוד כמה זמן באמת יצליח להגיע לזה. השוק פועל כל יום חמישי בין השעות 16:00-23:00 וכל יום שישי בין השעות 10:00-16:00, למעט ימים שיורד בהם גשם או שצפוי לרדת בהם גשם.
אז כן, בחודש וחצי האחרונים נהייתי המעריצה מספר אחת של השירות המטאורולוגי, ולראשונה בחיי התחלתי להתפלל שלא ירד גשם. טוב נו, שירד, אבל בין שבת לרביעי בלבד, או שיהיה ענן מעל הכינרת ויסדר לנו את העניינים.

בבלוג הזה אני מתכוונת לרשום גם עליי, על פרויקטים שעשיתי בעבר, ואעשה בעתיד, על אנשים שמהווים לי השראה. אציג לכם בלוגים, מקומות ואנשים אחרים שמעניינים אותי, ואני מקווה שיעניין אתכם כמו שזה מעניין אותי.

אבל כפי שאמרתי קודם- היום הפוסט הוא עליי, כדי שתכירו אותי ואת העולם ממנו אני באה.

הכל התחיל ביום הולדת 10 שלי, קיבלתי את ספר הסקיצות הראשון שלי מבני דודי- רוני ושירלי.

בספר הסקיצות הראשון שלי (1991-1996), התמקדתי באיורי אופנה, לימדתי את עצמי להוציא את הרעיונות מהראש לנייר:

בספר הסקיצות השני שלי (1996-1999) בו השתמשתי עד גיל 18, המשכתי לעצב בגדים דמיוניים, צפיתי המון בערוץ האופנה שרק התחיל לשדר בארץ, רשמתי הערות באיזה בדים אשתמש, איפה יהיו תפרים, פתחים, שסעים, וכו'.

ספר הסקיצות השלישי שלי והאחרון מסוגו (1999-2001)- בשלב הזה כבר החלטתי שהגיע הזמן ללמוד אנטומיה. לימדתי את עצמי ע"י קריאה בספרים והתבוננות באנשים ובעצמי במראה, והתחלתי לשלב את מבנה הגוף בנוסף לבגדים. במקום לצייר רק בגד, התחלתי לצייר קודם גוף ואז להלביש אותו. בהתחלה זה היה רק גוף ללא ראש (כי הוא לא היה נראה לי הכרחי), ובשלבים מתקדמים יותר הוספתי את הראש ולעיתים הוספתי גם תסרוקות על הראש שיתאימו לבגדים.

אז מפה התחלתי. תיקצרתי לכם את 20 השנים הראשונות לחיי בפוסט הראשון שכתבתי אי-פעם..
לגבי איך המשיך המסע, אני אמשיך בפוסט הבא שיתאר איך הגעתי מעיצוב אופנה לעיצוב גראפי ואיור.

עד כאן להיום, מקווה שנהניתם, ושאני אראה אתכם פה שוב,
וכמובן אל תשכחו להפיץ לחברים!
 liatib