יום הזיכרון לשואה והגבורה

אני כבר שבועיים על סף בכי כל היום, בתקופה הזו של השנה, ובמיוחד השנה(2013), היא תקופה מאוד טעונה בשבילי, ואני מאמינה שבאופן כללי למשפחתי.

פעם, כשהיינו קטנים, פסח בבית משפחת פרקר

לפני שנה ושבוע, במוצאי פסח, או בשמו הנוסף, יום "המימונה", נפטר סבא שלי חיים, סבא שלי היה איש מאוד דומיננטי בחיי, כל מי שהכיר אותי ידע שיש לי סבא שכזה. סבא חיים היה בן 98 במותו שהגיע בהפתעה. הוא נולד בתקופה שבה נסעו בעגלות וסוסים ושלחו מכתבים בדואר כדי לתקשר אחד עם השני, ונפטר בתקופה שבה נוסעים במכוניות ומטוסים, והוא יכול לדבר עם אבא שלי ולראות אותו בו זמנית כששניהם נמצאים ביבשות שונות לגמרי באמצעות הסקייפ בטאבלט שלי כשהוא יושב על הכורסא בסלון.

סבא חיים, בהכנות לחג, ובמהלך הסדר עצמו. (כן, זה ליאור מימנו עם המפית על הראש)

תמיד ידענו שכל הסבים שלי חוו את השואה. אבא של אמא שלי, אימרה, היה במחנה עבודה ושרד. סבתא שלי, סילבי, לימים אשתו התחזתה לגויה וניצלה. אמא של אבא שלי, סוניה, ברחה עם כל משפחתה מזרחה לרוסיה ואוזבקיסטן ובזכות זה ניצלו כולם. וסבא שלי, חיים, לימים בעלה ברח לרוסיה, שם הרוסים תפסו אותו והכניסו אותו למחנה עבודה שהיה לא פחות קשה מהמחנות המקבילים של הנאצים שם הוא שרד עד השחרור.

סבא חיים וסבתא סוניה, עם שניים מתוך ארבעת אחיה, 1947.

היום, אף אחד מארבעתם לא בחיים. נשארנו רק הצעירים, ממשיכי דרכם, אלו שצריכים לשמור על הסיפורים כדי שיום אחד הנכדים שלנו ידעו מה קרה להם, ידעו שזה מציאות ולא דמיון או המצאה, שיהיה לנו מה לענות לכל מי שיזרוק לנו שזה לא מציאותי ואנחנו ממציאים שקרים (כן, הייתה לי שיחה כזו במהלך מבצע "עמוד ענן" עם בחור אמריקאי, שטען שרוטשילד וחבריו היהודים העשירים המציאו את השואה כדי שתקום מדינת ישראל).

לפני כמה שנים, הלכתי לבית של סבי חיים, עם בת דודתי אילת ועם דודה שלה בטי (אחות של אמא שלה ולכן לא דודה שלי)- סבא שלי אהב מאוד את בטי! התחלנו לדפדף אצלו באלבומי התמונות הישנים (תלחצו על הקישור, ותוכלו לדפדף בעצמכם), וגיליתי המוני תמונות ישנות של אנשים שאת רובם אני לא מכירה או מכירה אך לא מזהה.

הבילוי הזה אצל סבא הלך איתי עוד כמה חודשים, עד שהחלטתי לעשות מעשה (בעצם כמה מעשים, אבל אמתקד כאן במעשה אחד ובהזדמנות אחרת אשתף אתכם בשאר)- הייתה לי עבודת גמר להגיש לקראת סיום לימודי התואר שלי והחלטתי למה לא בעצם?

בערך שנה לפני, סבא שלי התחיל לזרוק לנו פירורי מידע על מה שעבר עליו. והחלטנו יחד כל הבני דודים שחייבים להנציח את זה. ולכן אח שלי ליאור, ובת דודתי אילת הלכו אליו יום אחד עם מצלמת וידאו לראיין אותו שיספר את כל הסיפור במלואו.

סבא חיים, בתמונה ראשונה אחרי המלחמה, 1946, והדמות שיצרתי לספר בהשראתה.

לקחתי את סרט הוידאו שיצא, תמללתי אותו והתחלתי לסדר את הסיפורים בסדר הכרונולוגי שלהם. כשאדם מספר סיפור קופצים לו עוד זיכרונות ודברים שמתקשרים לו באותו הרגע ונוצר בלאגן בסיפור.

הנאצים הגיעו לעיר, איור מתוך הספר. איור: ליאת ברקן

באתי עם הרעיון למנחה שלי וקיבלתי אור ירוק. יצרתי דמות בדמותו, בחרתי להתמקד בתקופה הספציפית של המלחמה וקצת אחריה. יצרתי סקיצות ששופצרו ולבסוף הפכו לספר, רומן גרפי, מאוייר בצבעי עיפרון, וכתוב מנקודת מבטו של המספר.

במחנה העבודה ברוסיה היה צריך לקרות עצים. איור: ליאת ברקן

ערכתי מחקר אינטרנטי מקיף, על בגדים, מדים, ארכיטקטורה, כלי בית, וכלי נשק. רציתי שיהיה כמה שיותר מדוייק. זה היה ברמה שהתמקדתי בתמונות של בתים מעיירה מסויימת בפולין ולא הסתפקתי בתמונות כלליות של פולין.

מקימים משפחה, ועולים לארץ ישראל, אך נתפסים ע"י הבריטים ונשלחים לקפריסין

ושמרתי את זה בסוד, לא רציתי שהוא ידע, רציתי לעשות לו הפתעה. אבל כשהייתי בשלבים כמעט סופיים של הפרויקט אבא החליט שאני צריכה לגלות לו- לעשות לו הכנה, בכל זאת הוא עבר 2 התקפי לב בחיים שלו, לא רצינו שההתרגשות תהיה גדולה מידי. והוא אכן התרגש. והיה מאוד גאה, שהנכדה שלו מכינה עליו ספר. ולטקס הסיום שלי ופתיחת תערוכת הבוגרים הוא התעקש להגיע- שכולם יראו את הכוכב של הערב (הוא, לא אני, שלא תהיה כאן טעות). בשבת שאחרי הוא העניק לי מכתב תודה וביקש שבמהדורה הבאה המכתב יכנס כעמוד הקדמה.

סבא חיים באירוע פתיחת תערוכת הבוגרים שלי בויצ"ו, 2009.

אז כן, אתם יכולים להגיד, עוד אחת שמספרת סיפורים על המשפחה שלה, ואני אומרת, כן! גם אני אספר את הסיפור של המשפחה שלי, כי זה סיפור של תקומה, סיפור אופטימי, וזה סיפור שחייבים לספר! זה התפקיד שלנו, הדור השלישי, להציף את הרשת בסיפורים האישיים של המשפחה שלנו, כנגד כל אותם אתרים הדורשים להכחיד אותנו, ולבטל בבוז את העבר שלנו, ולהגיד לנו שאנחנו ממציאים. סבא שלי לא שקרן ולא בדה דברים מליבו, אי אפשר לגרום לדור שלם להמציא דברים שכל כך מסונכרנים אחד עם השני, ועם זאת כל כך שונים, והשנתונים השלמים שנעלמו מהעולם- אותם ילדים שהיו קטנים מידי, אותם זקנים שהיו זקנים מידי או חולים מידי מכדי לשרוד, את זה אי אפשר להמציא!
אני קוראת כאן לכל אחד ואחת מכן למצוא את הדרך שלו להנציח את היקרים לו, את אלה ששרדו ובזכותם אתם כאן, וגם את אלה שלא. אני עשיתי את זה באמצעות ספר, שעותקים שלו תוכלו למצוא אצלי, אצל כל הנכדים לבית פרקר, והעותק שעשיתי לסבא- אותו תרמתי למוזיאון קיבוץ לוחמי הגיטאות, שמתמקד בתיעוד יהדות פולין- תוכלו למצוא בסיפריית המוזיאון. וכמו כן אתם תמיד מוזמנים לפנות אלי שנפיק ביחד פרוייקט מדהים ומרגש שכזה עבור דור המייסדים הפרטי שלכם.

זוכרת  ולא שוכחת!
ליאת ברקן- פרקר.